מאמרים

שבירת ה"קיר הרביעי" בקולנוע האמריקני - המשך למאמר

אחת הדרכים העתיקות בעולם התאטרון הייתה יצירת קיר רביעי. מושג זה שהיה קיים בדיעבד קיים בתאטרון השקספראיני בחלום ליל קיץ הנודע. מושג זה טוען שאם הדמויות בהצגה לא יהיו מודעות לקהל שצופה בהם הרי שאנו ניצור ריאליזם במחזה. תפיסה זו קיבלה סמכות יתר בעולם הקולנוע בעזרת המבע הקולנועי. רוצה לומר, לא די לנו שאנו נאלץ מהשחקנים ומהתפאורה להיות מדויקים ונאמנים למציאות, אנו גם ניצור בעזרת המצלמה טכניקות צילום שיטשטשו כל זיהוי עם המציאות. לדוגמה יצירת סדר נכון לצילום פריימים משום שאם אנו נקפוץ מצילום קלוז אפ לצילום לונג שוט הרי ששגינו בכך משום שהעין האנושית מתחייסת אל האובייקט בצורה הדרגתית בראותה אותה ולא בקפיצה כזו. דוגמה נוספת היא הזזת המצלמה ללא רעידות או הליכה. הנכחת המצלמה תישבור את האשליה וכך האפקט הקולנועי יעלם.

אולם בשנים האחרונות חלה נטייה בקרב יוצרי קולנוע רבים לשבירת הקיר הרביעי הקולנועי. כלומר על הסרט להיות מודע לעצמו שהוא סרט. זאת ניתן לבצע בעזרת דיבור של השחקן אל הצופה, הרעדת המצלמה, שבירת הטכניקות של עריכת הצילום הקלסיות מבית מדרשו של גריפין וכיוצא בזה. אחד החלוצים לעשייה קולונעית זו בתחום הקולנוע האמריקני היה וודי אלן שהיה ידוע בנועזות שלו ובהכתבה מחודשת של כל ז'אנר קולנועי.

בסרטו האחרון של אלן "מה שעובד" שיצא לאקרנים בשנת 2009 מטיב השחקן לארי דיויד לדבר אל הצופה כנוכח בסרט. שבירה זו מציגה באופן פרדוכסלי הזדהות ריאלית עם גיבור הסרט ולא יוצרת את הריחוק שכביכול הקיר הרביעי נוסח ברכט היה אמור ליצור.

חזרה לחלק ראשון